לפנינו טור דעה של מרדכי קרמניצר שחורה לו שהנשיא הרצוג נתן חנינה לאלאור עזריה.  לטענתו החנינה תפגע במדד "כיפת הברזל המשפטית" שהווק והפרוגרס מעניקים לישראל.

הפצ"ריה מימנה עו"ד פרטי, נדב וייסמן ב 800,000 ש"ח כדי להשיג את ההרשעה הזו.  אלאור עזריה ישב בכלא ועולמו חרב.  השיימינג שהמשפט עשה לו גזר עליו חיים של בושה, וקושי למצוא עבודה.  מה מפריע לכלב הקרמניצר הזה אחרי כל כך הרבה זמן שעזריה קיבל חנינה?  הרי זה יותר סימלי מאשר פרקטי….  הוא כבר ישב בכלא ושילם מחיר גבוה.

נזכיר שהעמידו לדין את עזריה כדי להראות לעולם שצה"ל הוא הבא המוסרי, ושצה"ל מקפיד על דיני מלחמה בינלאומיים…. אבל בארץ אפקט עזריה גרם לכך שחיילים מפחדים ללחוץ על ההדק, מחשש שמטרה צבאית תבוא לקחת אותם למרתפים.  מי יודע כמה חיילים ב 7 באוקטובר פלדו להילחם כדי שהמשטרה הצבאית לא תעשה להם ביקור בית…..

ומה זה עזר לתדמית ישראל בעולם?  מישהון מבין כל מפגיני פרי פלסטיין בכלל יודע על אלאור עזריה והמחיר שהוא שילם תמורת תדמית המוסריות של צה"ל.  כשבכל העולם צועקים שצה"ל משמיד תינוקות עזתיים, וגם פוליטיקאים ישראלים טוענים א אותו דבר, וגם התקשורת מתגייסת (ראו מקרה דטאמבט גיא פלג), מי בכלל מתייחס בעולם למה שעושה מערכת המשפט הישראלית לשמור על תדמיתה?

ראו איך נפתח הטור "ישראל הרשמית עושה הכול כדי לפגוע במעמדה הבינלאומי ולסכן את מפקדיה ואת חייליה בהליכי משפט זרים"….  ממש בדיחה.  המעמד הבינלאומי של ישראל כבר התרסק בגלל שטיפות מוח של זרועות קטאר, סורוס והקרן החדשה לישראל, כולל כל מיני שקמות ברסלר למינהן, אחיות לנשק, בוגרי כיפור 73, שוברות שתיקה והשפחות של מורן זר קצנשטיין.

ממתי היתה לישראל כיפת ברזל משפטית?

מנגד ישראל לא חשפה את סרטוני הזוועות ואת תחקורי הנוחבות, ולא הראתה לעולם מה באמת קרה ב 7 באוקטובר….  במקום זה כל מה ששומעים בעולם זה שמאלנים ואנשי חונטה, גמו מרגי קרמנצר שמתראיינים בערוצי שמאל בעולם ורק מכפישים את ישראל.

מה זה בכלל הואיל קרמניצר לתקוף את הנשיא הרצוג? הרי הוא כלומניק ושום דבר. מה זה נותן?  המאמר ב-הארץ תוקף בחריפות את החלטת הנשיא יצחק הרצוג למחוק את הרישום הפלילי של אלאור אזריה, וטוען כי מדובר בצעד שמחריב את המעמד הבינלאומי של ישראל ושל מערכת המשפט שלה. המהלך מתואר כפגיעה ב"כיפת הברזל המשפטית" ובערכי צה"ל, לצד היותו כניעה לשיקולים פוליטיים על חשבון שלטון החוק…..  איזה כיפת ברזל משפטית יש לנו מרדיפה אחרי החיילים שלנו שאנו שולחים אותם להסתכן מול אויבים אכזריים שמבשלים תינוקות במיקרו?

זה לא קרמניצר, זה קרמטוריום

להלן טור דעה של הכלב מרדכי קרמניצר בהארץ פורסם 21/9/2026

בשם אחדות דמיונית, הרצוג מעמיק עוד יותר את הרס המעמד של ישראל בעולם

במקום עמדת הצבא והנורמה הראויה, בחר הנשיא באמירות הסרק של אזריה. בכך הוא העמיד את מוסד הנשיאות כולו לימין המחנה ההולך וגדל שמאמין כי דינו של מחבל – גם אם נוטרל ואינו מסכן עוד איש – הוא מוות

ישראל הרשמית עושה הכול כדי לפגוע במעמדה הבינלאומי ולסכן את מפקדיה ואת חייליה בהליכי משפט זרים, לאחר שהפכה את המלחמה למטרה האולטימטיבית של המדינה: בהתבטאויות הפרועות של מנהיגיה לאחר טבח 7 באוקטובר; בהתייצבות מאחורי החשודים מכוח 100 בשדה תימן; בזוועה המתרחשת בבתי המעצר והכליאה בכל הקשור לפלסטינים; בגרירת הרגליים בנוגע לחשדות בפשעי מלחמה; בטרנספר השיטתי המתחולל בגדה; בצפצוף על היועצת המשפטית לממשלה; בסירוב לאפשר כניסת עיתונאים לרצועת עזה; בחוסר הנכונות להביט במראה ולהודות במה שאי אפשר להכחיש. החלטת נשיא המדינה יצחק הרצוג להקל בעונשו של אלאור אזריה היא נדבך נוסף בהכשלה העצמית הזאת.

הנשיא מחק אתמול (שבת) את הרישום הפלילי המייחס לאזריה הריגת מחבל פצוע ומנוטרל ב־2017. על פי בית הדין הצבאי שהרשיע אותו, אזריה לא פעל מתוך תחושת סכנה אלא מתוך הכרה שלמחבל אין זכות לחיות.

מייד לאחר שהתפרסמה הפרשה הושמעו גינויים של המעשה מפי שר הביטחון אז, משה (בוגי) יעלון, והרמטכ"ל אז, גדי איזנקוט. אלא שהתברר כי החברה הישראלית נחלקת בין מגיני אזריה לבין תומכיו. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוא שבשבת מבחינה מוסרית, החל בגינוי; ואולם מייד לאחר ששמע את קול ההמון, שמבחינתו הוא קול שדי, התקשר לאביו של אזריה והעמיד עצמו במחנה התומכים. מדובר במחנה גדול ובו אישים פוליטיים ומפקדים צבאיים בדימוס. מבחינתם אין הבדל בין מחבל המהווה סכנה ובין מחבל פצוע וחסר ישע. את שניהם יש להרוג – מצווה להרוג. העובדה שמדובר בהפרת חוק ברורה, בפשע חמור של קיפוח חיי אדם, בהפרת נורמה של המשפט הבינלאומי, חסרת חשיבות מבחינתם.

מאז רק גדל המחנה של המצדדים באזריה, וקטן המחנה השני. אין מדובר בהשקפה מוסרית: התומכים בה לא יעלו בדעתם להחילה על מחבל יהודי, ולא יסכימו לקבלה מצד הקורבן על חייל פצוע שלנו שהפר את דיני המלחמה. במקרים האלה הם היו תובעים את מלוא חומרת הדין עם מי שקיפח את חייהם. לתפיסתם, הצירוף מחבל ויהודי איננו אפשרי, גם כאשר הוא מתקיים במציאות. על פי המוסר היהודי החדש אין בעזה חפים מפשע, אין בגדה אנשים בעלי זכויות אדם בסיסיות ואין בפוליטיקה הישראלית מפלגה ערבית שאפשר לראות בה קול פוליטי לגיטימי.

קל להיווכח בכך כשמשווים את השר לשעבר יעלון לשר הביטחון הנוכחי ישראל כץ, שהטיל את כובד משקלו לטובת בקשתו של אזריה מהנשיא. כץ העז להצדיק את ההחלטה של הרצוג באומרו כי "אנחנו לא מפקירים לוחמים". בכך הכניס תחת כפיפה אחת חיילים שנפצעים בשדה הקרב, או נחטפים בידי האויב, עם חיילים המבצעים פשעים. המצפן המוסרי של כץ אינו מבחין בין הסוגים האלה – פושע וגיבור הם היינו הך מבחינתו. "התודעה המוסרית" של כץ גם מבצעת תעלול אקרובטי: היא מקרינה אחורה מאירועי 7 באוקטובר על מה שקדם להם, כאילו פעל אזריה אחרי הטבח. היא גם מזעיקה לעזרתה את שחרור המחבלים. ההיגיון שבכך דומה למה שמדריך אדם הנאלץ לעקור לעצמו עין אחת, וממהר לעקור לעצמו גם את עינו האחרת לטובת הסימטרייה.

משום מה בחר הנשיא לצרף את החלטתו לגישת כץ, תוך התנערות מהתנגדות הצבא, שהסתמכה על העובדה שאזריה נמנע מהבעת חרטה ומקבלת אחריות למעשיו גם עשור לאחר שהורשע. תחת זאת בחר הנשיא הרצוג להסתמך על הצהרות ריקות של אזריה שכל תכליתן לאפשר הקלה בעונשו, ושלפיהן הוא מכבד את ערכי צה"ל ורואה בדיעבד בירי שלו טעות מבצעית. במחלוקת על הנורמה הראויה בנוגע לאויב לאחר שנוטרל, העמיד הרצוג את מוסד הנשיאות, על כל משמעותו הסמלית והחינוכית, לימין המחנה של אזריה. הוא השתמש בו לטובת ה"נורמה" שלפיה מחבל הוא מחבל הוא מחבל, גם לאחר שנוטרל ואינו מהווה סכנה, ודינו מוות.

צריך להודות בצער כי המחלוקת הציבורית העזה סביב המעשה של אזריה השפיעה על הטיפול המשפטי בו. יוחסה לו עבירת הריגה, אף שלפי חומר הראיות התבקש, והיה אפשרי, לייחס לו פשע של רצח. הוא נידון לעונש קל יחסית של 18 חודשי מאסר, והרמטכ"ל איזנקוט קיצר את משך המאסר ל־14 חודשים. על רקע זה קשה עוד יותר להבין מדוע התבקשה הקלה נוספת בעונשו.

הנשיא הרצוג מראה, ולא בפעם הראשונה, חוסר יכולת או נכונות לראות את המציאות נכוחה. ובמציאות מתחולל מאבק היסטורי בין ישראל ההומניסטית, המאמינה בקדושת חיי האדם ובשוויון, ובין ישראל הגזענית, הלאומנית, האכזרית, המדכאת. יש סיבות טובות לחשוש מניצחונה של השנייה. זאת משום שיש משהו נעים ומחניף בתחושת עליונות מעצם ההשתייכות לקבוצה אתנית, וגם משום שישראל זו שולטת עכשיו ולא תיעקר מן השורש גם אם יתחלף שלטון. לצד הגיבוי שיש לה בחזון משיחי המתיימר לממש תוכנית אלוהית, המצב המתמשך של כיבוש מזמין יחס של התנשאות על הנכבש, הנתפס כנחות מעצם טבעו. ודווקא מסיבה זו כישלונו של הנשיא כה חמור.

משום מה הרצוג סבור שהוא נעתר לבקשתו של אזריה "מתוך אמונה בחשיבותם של תיקון, פיוס והיכולת להמשיך קדימה". ההפך הגמור הוא הנכון. התיקון שהחברה הישראלית זקוקה לו נואשות חייב את דחיית הבקשה, תוך השמעת מסר נורמטיבי־מוסרי מתבקש. כמו בעניין ההפיכה המשטרית, גם הפעם הנשיא מתרגם את ערך האחדות, שהוא ערך־העל מבחינתו, לאחדות עם אויבי הדמוקרטיה ועם הגזענים, תוך הליכה לקראתם. אוי לה לאחדות שכזאת. אוי לנו שזו הבשורה היוצאת ממוסד הנשיאות – שהיה צריך להיות מופת להומניזם יהודי וביתו המזמין של הכלל הישראלי, על כל מיעוטיו.