האם יש לנכות "מס רעיוני" (המס העתידי שיוטל בעת מכירה תאורטית) משווי מניות חברה פרטית במסגרת הליכי איזון משאבים בין בני זוג המתגרשים – או שיש להעביר את הכספים לפי שוויים המלא ב"ברוטו"? הסוגיה הזו, שעומדת בלב סכסוכי גירושים רבים וטרם הוכרעה בבית המשפט העליון, הגיעה לאחרונה להכרעת בית המשפט המחוזי מרכז, אשר קבע כי בעת חלוקת מניות בחברת הייטק שבבעלות הבעל, אין לנכות מחלקה של האישה את המס העתידי, והיא זכאית לשווי המניות ברוטו.

השאלה שהוכרעה בפסק הדין המחוזי עומדת בימים אלה בלב הליך המתנהל בבג"ץ, אשר נדרש לראשונה להכריע עקרונית וסופית האם בעת חלוקת נכסים בין בני זוג בהליך גירושים יש לנכות את המס מחלקו של בן הזוג שמקבל את התמורה בעד שווי המניות – או שרק בעת המכירה בפועל של המניות תתבצע ההתחשבנות על המס, גם אם המכירה מתבצעת שנים רבות לאחר הגירושים. זאת, בעקבות פסיקות סותרות של בתי המשפט המחוזיים ובתי הדין הרבני בנוגע לסוגיה בשנים האחרונות.

כפי שנחשף בגלובס, ההליך בבג"ץ מעורר סערה בקרב מומחי משפחה ומיסוי עקב חוות-דעת שהגישה במסגרתו היועצת המשפטית לממשלה, בה מביעה המדינה עמדה שלפיה "העברת נכס אגב גירושים היא ככלל אירוע מס". כלומר, בני זוג המתגרשים ייאלצו לשלם מס רווח הון בעת חלוקת הנכסים ביניהם (גם אם הנכסים לא נמכרו לצד שלישי ולא יצאו מחזקתם), אלא אם נקבע אחרת על-ידי רשות המסים.

עד כה בני הזוג לא נדרשו לפנות לרשות המסים בעת גירושים או לשלם מס, שכן חלוקת הנכסים ככלל לא הוגדרה כאירוע מס כל עוד בוצעה ביניהם בלבד. על עמדה זו של היועצת המשפטית לממשלה חולקת לשכת עורכי הדין, אשר הגישה בקשה להצטרף כצד להליך בבג"ץ, אך היועצת המשפטית לממשלה מתנגדת להצטרפות. בג"ץ אמור להכריע בקרוב האם לאפשר ללשכת עורכי הדין להצטרף להליך, ובהמשך לפסוק בסוגיה העקרונית.

בינתיים, בתי המשפט ממשיכים לפסוק בסוגיית חלוקת מניות בין בני הזוג, כאשר חלקם סבורים כי יש לבצע חלוקה בערכי ברוטו, ואחרים פוסקים כי יש לנכות את המס. בפסק הדין האחרון של בית המשפט המחוזי מרכז בנושא נקבע כי החלוקה תתבצע בערכי נטו, ותתבצע התחשבנות עתידית: בן הזוג שמקבל את השווי הכספי של המניות יקבלו ללא קיזוז מס רעיוני במועד הנוכחי, אולם אם בעתיד בעל הדין ימכור את המניות ויוכיח ששילם בפועל מס לרשות המסים, הצד השני ישיב לו חלק יחסי מתשלום המס.

שווי מחצית המניות: 6.6 מיליון שקל

בני הזוג נישאו בשנת 1982, ונוצר ביניהם קרע בשנת 2016, שהוביל לגירושים ולמחלוקות בנוגע לחלוקת הרכוש. לאחר שהושגו הסכמות בין הצדדים במרבית העניינים, נותרה בין הצדדים מחלוקת בנודע לחלוקת מניות בחברה טכנולוגית פרטית המנוהלת על-ידי הבעל, שבה המניות רשומות על שמו בלבד. הצדדים הסכימו כי שווי מחצית המניות בחברה עומד על כ-6.66 מיליון שקל נומינלי למועד הפירוד.

האישה, ששותפותה בחברה הוגדרה כ"נומינלית לחלוטין" (כלומר, זכאותה קמה רק מכוח חוק יחסי ממון ללא מעורבות בניהול), סירבה לקבל מחצית מהמניות בפועל ("בעין"), ודרשה לקבל את שוויין הכספי.

מכאן נולדה המחלוקת המרכזית: הבעל דרש לקזז משווי המניות מס רעיוני, כך שהתשלום לאישה ישקף את ערך הנטו הכלכלי – בעוד האישה דרשה לקבל את מחצית השווי המלא, ללא כל ניכוי מס מיידי.

המחלוקת הגיעה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, שם הכריעה השופטת הבכירה רבקה מקייס כי על הבעל לשלם לאישה את שווי המניות ללא ניכוי מס, וכי חיוב מס יחסי מחלקה של האישה ייעשה ויוטל אך ורק ככל שתבוצע בעתיד מכירה בפועל של המניות על-ידי הבעל. על הכרעה זו ערער הבעל למחוזי.

לטענת הבעל, שיוצג על-ידי עו"ד אבנר זינגר, תשלום שווי המניות בערכי "ברוטו" לאישה והתחשבנות עתידית על המס במקרה של מכירה, מנוגדים לאופי של הסדרי הגירושים, שנועדו לנתק את התלות הכלכלית בין הצדדים, ולא להותיר עניינים כספיים תלויים במועד עתידי בלתי ידוע.

עוד נטען כי יצירת מנגנון של "התחשבנות עתידית" מותירה את הבעל בחוסר ודאות, ללא כל בטוחה שאכן יצליח לגבות סכומי כסף משמעותיים מהאישה או מיורשיה בעתיד.

עוד לשיטת הבעל, מס הוא חוב הרובץ על הנכס, ולפי סעיף 6(א) לחוק יחסי ממון יש לנכות חובות משווי נכסים. אי-ניכוי המס כעת, טען, מותיר אותו עם נכס ששוויו הכלכלי נמוך משמעותית בשל חבות המס העתידית, ומעשיר את האישה שלא כדין.

מנגד, האישה, שיוצגה על-ידי עורכי הדין שמואל מורן ועופר פירט, טענה כי בעלה לשעבר מנהל הליכי סרק במטרה להתיש אותה ולנשל אותה מרכושה. לטענתה, הבעל מבקש לקזז מס על אירוע מכירה תאורטי לחלוטין, כאשר הוא מעולם לא הוכיח כוונה למכור את החברה ואף טען בעצמו כי מדובר בחברה הפסדית.

האישה הדגישה כי ניכוי מס כעת ישאיר בידי הבעל מיליוני שקלים שלא כדין, במיוחד לאור העובדה שלבעל יש הפסדים צבורים של כ-2.4 מיליון שקל שיכולים לקזז כל חבות מס עתידית. לפיכך, האישה תמכה ב"דרך האמצע" שנקבעה בערכאה הדיונית שקובעת את דחיית תשלום המס, כך שתשלום המס יתבצע רק אם הבעל יציג אישור סופי ששילם מס בגין מכירה.

שלוש גישות: נטו ברוטו או "דרך האמצע"?

הרכב שופטי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, סגנית הנשיאה ורדה פלאוט והשופטים צבי ויצמן ומנחם פירר, דחה את ערעורו של הבעל.

השופטים ציינו כי בהיעדר הלכה מחייבת מבית המשפט העליון בסוגיית ניכוי "מס רעיוני" משווי מניות בעת איזון משאבים, התגבשו בפסיקת הערכאות הדיוניות שלוש גישות מרכזיות לניהול הסיכון הפיסקלי (המיסויי) המשותף:

הראשונה – גישת השווי ברוטו (התעלמות מהמס הרעיוני), לפיה חלוקת הנכסים או איזון המשאבים מתבצעים על בסיס שוויים המלא של המניות ("ברוטו"), תוך התעלמות מוחלטת מחבות המס הרעיונית העתידית, שכן אירוע מימוש המניות (מכירתן לצד שלישי) אינו ודאי ואינו עומד להתרחש בעתיד הנראה לעין (אינו מיידי), ולכן אין הצדקה להפחית מראש סכומים בגין מס שאולי לא ישולם לעולם;

השנייה – גישת השווי נטו (ניכוי מלא של המס הרעיוני), לפיה ניכוי המס משקף את שוויו הכלכלי האמיתי והריאלי של הנכס, שכן המניות מכילות בתוכן חבות מס מובנית;

והשלישית – המודל המותנה או מודל הנאמנות ("דרך האמצע"), במסגרתו בן הזוג היוצא מקבל בשלב הראשון את מלוא השווי הכספי בערכי ברוטו (ללא ניכוי מס רעיוני), אך אם וכאשר בן הזוג המחזיק במניות ימכור אותן בפועל לצד שלישי ויוכיח באמצעות אישור מרשות המסים כי שילם מס, בן הזוג השני יידרש להשיב לו את חלקו היחסי בנטל המס בהתייחס לתקופת השותפות (עד מועד הקרע). במסגרת מודל הנאמנות חלק מרכיב המס הרעיוני מעוכב או מופקד בחשבון נאמנות (לרוב עם תאריך תפוגה ריאלי), והכסף משוחרר לבעל המניות אם חל אירוע מס, או מועבר לבן הזוג השני אם פקע הזמן והמניות לא נמכרו.

"הדיון סביב המס הרעיוני משקף קונפילקט בין עיקרון השוויון הכלכלי המיידי הנדרש בדיני משפחה לבין עקרונות המיסוי המעניקים דחייה משמעותית באירוע המס הנדחה. נוכח פסיקה לא אחידה והקביעה בדבר היעדר הלכה מחיבת, המודל המותנה ומודל הנאמנות מהווים את הפתרונות המשפטיים והכלכליים המאוזנים ביותר", קבעו השופטים, והוסיפו כי "מודלים אלה מבטיחים כי חבות המס המשותפת תתחלק בין הצדדים, אך ורק אם היא אכן תמומש, ובמקביל הם מנטרלים את יתרון 'זמן הכסף' הניתן לבעל המניות".

במקרה הספציפי נקבע כי בחלוף כעשור ממועד הקרע בין בני הזוג (2016) מניות החברה לא נמכרו, והבעל הותיר אצלו לאורך כל התקופה את רכיב המס (כשליש משווי המניות) מבלי להעבירו לאישה, על אף פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. "במהלך תקופה זו נהנה המערער לבדו משווי סך כספי זה ורווחיו, אין בכך צדק", ציינו השופטים.

עוד צוין כי העובדה שבנם של הצדדים מכהן כמנכ"ל באחת החברות האחרות של הבעל, יש בה כדי ללמד כי ככל הנראה המניות לא תימכרנה לגורם חיצוני אלא תישארנה בתוך המשפחה.

עוד נדחתה טענתו של הבעל כי לא קיים חשש שלא יוכל לגבות את תשלום המס מהאישה במקרה של מימוש עתידי, שכן במסגרת הנכסים המשמעותיים שחלוקו בין הצדדים, זכאית האישה לתשלומים חודשיים גבוהים מהחברות השונות של הבעל.

"שוקלים לערער"

עורכי הדין שמואל מורן ועופר פירט, שיצגו בתיק זה את האישה, מסרו: "פסק הדין משרטט מדיניות שיפוטית באחת השאלות המשפטיות החשובות שבדיני המשפחה ובסכסוכים עתירי-ממון. אנו סבורים כי זוהי תוצאה נכונה ומאוזנת, בעיקר כשברור שאין חבות במס, משחלפו שנים רבות מאז מועד הפרידה בין בני הזוג. טוב שבית משפט הכניס ודאות מסוימת בסוגיה זו, ודאות שתסייע במקרים נוספים. אומנם במקרים שבהם יש סבירות גבוהה לתשלום מיסוי, אכן יש לתת לכך ביטוי באיזון המשאבים, אך לא בנסיבותיו מקרה זה, שבו בית המשפט הגיע לתוצאה מאובחנת, ראויה וצודקת".

עו"ד אבנר זינגר, שייצג את הבעל, מסר בתגובה: "אנו שוקלים להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, בעיקר בגלל שבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ אמור לדון בימים הקרובים בסוגיה הזו עצמה. נראה לנו שראוי לאחד את הדיון בתיק שלנו עם התיק שעומד להתקיים בו דיון בבג"ץ, כדי שתהיה אחידות בפסיקה לגבי הסוגיה, ותהיה ההלכה משפטית מחייבת שתצא מהערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר".